באחת הסמטאות היותר אפילות המצטלבות עם רחוב נחלת יצחק שבתל אביב, רח' חפץ חיים (אם אתם חפצי חיים, לא תיקלעו לפה מבחירה), נחבאת "בבט", מסעדת הוופל הבלגי הותיקה של נילי מירון. הסביבה האיזור-תעשייתית/פלילית לא מסגירה את אופיו של פנים המסעדה: חלל חמים, זעיר ועצי – כמה שולחנות זעירים ובר שעוטף מטבח פתוח. cosy למשעי. ה-מקום להתבצר בו עם ספל שוקו מהביל וופל בלגי ביום גשום. אז זה בדיוק מה שעשיתי, מינוס הגשם.
נילי, השף והבעלים, טיפוס שניתן לאפיין אותו כמחוספס וצבעוני, לא שהתה במסעדה ותפעול המקום הופקד בידי שניים מאנשיה. בבט היא מסוג המקומות שבמידה רבה יוצרת אינטראקציה בינך הלקוח לבין הצוות – אולי זה החלל האינטימי והקטן כ"כ, או האופי המיוחד של נילי ומי שעובד איתה. כך או כך, בעת ההמתנה לשוקו והוופל שהזמנתי ניהלתי שיחה משעשעת עם אנשי הצוות שניכר בהם שגויסו לא רק בשל מיומנויותיהם בהכנת וופלים (ספוילר: והם בהחלט מיומנים בכך), אלא גם הודות למידותיהם הטובות.
אני לא חסיד שוטה (או שותה) של שתייה חמה – זה מצריך סבלנות לעשות "פו-פו" ויכולת דחיית סיפוקים, בהם כנראה לא ניחנתי, אבל התבקש שאזמין שוקו לצד הוופל שלי וכפי שצפיתי הוא התגלה כשוקולדי מאוד ומתוק דיו, שלא כמו אי אלו כוסות שוקו שצרכתי בימים האחרונים במקדונלד'ס וארומה שהיו אמנם קצפיים וחלביים, אך כמעט לא מתוקים, למרבה הצער. בקיצור, אחלה שוקו בבבט.
מתוך מגוון המילויים והזיגוגים בחרתי וופל שחציו במילוי גבינת שמנת-קינמון, וחציו רסק תפוחים ושמנת חמוצה. התוצאה: וואו. וופל רך, שמנמן ונימוח, שמצליח רק בקושי להצטלם לבלוג לפני שהוא נטרף ולשאת את המילויים שרקח הצוות בקפידה. "התלמיד עלה על רבו" החמאתי-מלמלתי בפה מלא לטבח הצעיר – והוא חייך בענווה.
ההסתייגות היחידה שלי היא ממילוי גבינת השמנת שהפתיע אותי בטעימה ראשונה בחלביותו הניכרת. מעבר לזה? נהדר. נדרשה לי עבודה עצמית מעמיקה כדי שאימנע מלהזמין ופל נוסף, אשלם את החשבון ואימלט משם. אז נילי has left the building, אבל המקום מתפקד לתפארת.
9/10 בסולם זיו. ה-מקום לחורף.
