את ירושלים גיליתי בתחילת שנות ה-20 שלי. קשה להאמין, אבל עד אז ביקרתי בה פעם וחצי – פעם בטיול יחידה בשירות הצבאי וחצי כעצירה בדרך לחופשה משפחתית בילדותי. מאז הספקתי להדביק את הפער עם כ-20 ביקורים בבירה עד כה, להערכתי – וכל ביקור מלווה בציפייה והתפעלות. "עבור תל אביבים רבים נסיעה לירושלים היא סוג של חו"ל", כותב חיליק גורפינקל, מבקר המסעדות של "גלובס" – וזה לגמרי ככה.
התקמתי במפלס התחתון של המסעדה, בקצרה הבר הגבוה-מדי-ביחס-לכסא והזמנתי שמבורכ אסאדו. שמבורכ היא מנת הדגל של המסעדה – מדובר ב(אם לצטט מהתפריט) "מאפה לחם ממוצא סורי-כורדי הממולא במילויים שונים". המסעדה היתה גדושה ואני ישבתי והתרפקתי על האווירה והווייב המגניב של המקום – צוות פוטוגני, מוסיקה עמומה ומשונה שהתנגנה ברקע ותמהיל סועדים של תיירים וירושלמים מאגניבים. יופי של מקום.
ואז הגיע השמבורכ – מאפה פריך, חצוי לשניים, ממולא בתבשיל אסאדו, פירה הודי, בצל מקורמל וצ'ימיצ'ורי. וואו. התפוצצות מופלאה של טעמים. אילולא צמד הגרמנים לצדי, הייתי מפרק אותו בשלוש דקות, אלא שלאור הנסיבית סיגלתי לעצמי נימוסי שולחן בווארים והרשיתי לעצמי לצאת להפוגה בין חצי שמבורכ אחד לשני כדי להביע בפניהם את התפעלותי ממחלקת המרציפן בקה דה וו בברלין ולשמוע מהם שבגרמניה פוליטיקאי עם השקפת עולם כשל ליברמן היה נחשב לנאצי (כן, בדיוק אותו דבר, חשבתי, אולי פרט לרצח ההמוני).
שיקולי דיאטה קרים הם הדבר היחיד שחצץ ביני לבין שמבורכ נוסף (אמממ… לשון? ראש?). גתוך שאני מגייס תועפות של כח רצון ואיפוק, שילמתי את החשבון (57 ש"ח מוצדקים לשמבורכ אסאדו וקולה זירו) ונמלטתי מהמקום, לא לפני שנפרדתי מהגרמנים ב"אוף וידרזן" (או בגירסה הלבנטינית והמביכה שלי, "אף ביטר זן", כביטוי לנצחנו של אבי ביטר על הצורר הנאצי, כמובן).
9/10 בסולם זיו – אישטבח שמו.
